אופוריה

אני למדתי לדבר איתך רק עם העיניים  עד שהשקט ייחלוף  אני זוכר לילות נשפכנו על רצפה כמו יין , ונשארתי אדום. היו ימים שאת אהבת אותי בדיוק כמו שאני  עכשיו את לא זוכרת , בלילות אני פוחד אולי את כבר לא תיזכרי אנחנו שני זרים ואני מת מזה , פתחתי לך ת׳לב אני אחד כזה , ואין יותר מילים ואין אמת אחת , עוד פעם נופל לזה עוד פעם. סתכלי לי בפנים , נו מה יש לך לומר אולי אנחנו לא רואים אותו דבר  ואין לנו עתיד נשאר לי רק עבר  עוד פעם נופל לזה עוד פעם. אני זוכר שאת שאלת אותי מה יש בשמיים , כשנרדמנו בחוף , אמרתי לך אולי אביצ׳י וקפצנו למים , בואי נחיה עד הסוף  ומאז עברו עלינו כמעט כל הגלים , לא הצלחנו לצוף , ולמרות שלא רצינו נהפכנו שונים.